מאמר ראשון בסדרת דיני תאגידים: אחריות פלילית אישית של נושא משרה בתאגיד 

אחריות פלילית אישית של נושא משרה בתאגיד

שאלת המחקר?

האם במידה ולא צויין מפורשות בחוק על אחריות אישית של נושא משרה, אין מקום להעמיד לדין או להטיל אחריות על נושא משרה, אלא להטיל אחריות אך ורק על התאגיד?

 התשובה:

אישיות משפטית נפרדת ועצמאית היא אחד מיסודות הבסיס המאפיינים חברה. סעיף 4 לחוק החברות (להלן: "החוק") קובע את הכשרות המשפטית של חברה, אשר לה אישיות משפטית והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה.

סעיף 47 לחוק קובע כי פעולותיו של אורגן וכוונותיו הם פעולותיה של החברה וכוונותיה. כלומר, הסעיף בעצם מכניס מימד אנושי לחברה המבצע פעילות מחשבתית ומעשית.

כלליות ייחוס האישיות המשפטית נועד על מנת לאפשר פעילות דינאמית ותקינה של החברה ללא חשש. לצד יתרונות אלו, טומנת בחובה החסינות סיכונים לא מבוטלים.

ייחוס אחריות אך ורק לחברה ולא לגורמים האחראיים להף עלול לחשוף את הציבור לפעילות בלתי אחראית ואף מסוכנת של בעליה העלולים לקחת סיכונים מיותרים בלי לחשוש מהסנקציות הטמונות במעשיהם.

מודל חסינות האורגן אינו גורף וחד משמעי, עדיין קיימת אחריות אישית לאורגן כגון החובה לפעול בתום לב בעת מו"מ לכריתת חוזה וכיו"ב, המטילה אחריות אישית גם על האורגן.

לצורך קביעת אחריות אישית השאלה שיש לבחון היא האם נושאי המשרה ביצעו באופן אישי את יסודות ההפרה המקימות חבות. כאשר מנהל בחברה פעל באופן אישי, אין הוא יכול למצוא הגנה תחת מטריית התאגיד כפי הכתוב גם בסעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט- 1999:

"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".

מאידך, חבותו של בעל תפקיד אינה נובעת מעצם חבות התאגיד באופן אוטומאטי אל נגזרת מן השאלה האם קיים באופן אישי את יסודות עילת ההפרה.

על כן, כאשר מבקשים להטיל אחריות אישית על נושא משרה, נדרשת הצבעה על עילה ספציפית כנגדם תוך ביסוס תשתית ראייתית, המלמדת על אחריות אישית.

להלן מספר חוקים שבהם אכן המחוקק מציין מפורשות את אחריותם האישית של נושאי המשרה בתאגיד, מעבר לאחריות התאגיד:

חוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975:  

קובע נורמות שעיקרן הטלת חובה לשלם מס בגין הערך המוסף הנובע מעסקאות הנערכות במשק, כאשר מטבע הדברים נורמות אלו מגובות בסנקציות פליליות.

לשון אחר, הפרת חוק מע"מ, אם בדרך של אי- דיווח או בדרך של דיווח כוזב או בכל דרך אחרת כמעט, חושפת את הנישום גם לאחריות ולענישה פלילית.

כאשר נישום הינו תאגיד, קמה ועולה השאלה מתי ובאילו נסיבות ניתן יהיה להטיל אחריות פלילית אף על מי שהנם נושאי משרה או עובדים בתאגיד.

סעיף 119 לחוק מע"מ- שכותרתו "עבירה של חבר בני אדם", העוסק בסוגיה זו, קובע כי כאשר נעברה עבירה על חוק מע"מ בידי צאגיד, יהיו בבחינת אשמים אף נושאי המשרה והעובדים בתאגיד, זולת אם עלה בידם של אלו להוכיח כי הדבר אירע שלא בידיעתם או שלא היה אל ידם למנוע את הדבר.

 כמו כן, ישנם חוקים ותקנות אשר נועדו לשמור על הסביבה. החוקים הבולטים בתחום זה הינם חוק המים, חוק למניעת מפגעים וחוק שמירת הנקיון. נציין כי בכל אחד ואחד מן החוקים הנ"ל קיים סעיף מיוחד המטיל אחריות על נושאי משרה בחברה המזהמת.

כך למשל סעיף 20 כ"ב לחוק המים מטיל אחריות על נושאי משרה בתאגיד אשר זיהם.

סעיף 11 ג לחוק מניעת מפגעים גם הוא מטיל את האחריות על נושאי משרה בתאגיד אשר זיהם את הסביבה וכן סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון המטיל אחריות על נושאי המשרה בתאגיד.

כעולה מהוראת זו של החוק למניעת מפגעים, על נושא המשרה מוטלת החובה "לפקח ולעשות כל שניתן למיעת עבירות על ידי התאגיד, שאם לא יעשה כן יראוהו מפר את חובתו ועובר עבירה.

נציין כי מדובר בעבירה עצמאית, דהיינו העומדת בפני עצמה, והיא אינה נוגעת בהכרח לשאלה, אם אמנם נעברה עבירה בידי התאגיד אם לאו.

זאת ועוד, סעיפים 11 ו-12 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, קובעים כי אחריות אישית על מי מנושאי המשרה בתאגיד אשר פרסמו לכאורה דיבתו של אדם. אך החוק עצמו לא רק שלא מתחשב במסך ההתאגדות של התאגיד, אלא הוא קובע בחקיקה ראשית, באותיות קידוש לבנה כי במקרים מסויימים נושאי המשרה יישאו באחריות אישית, גם אם הם פעלו כשליחי התאגיד.

יובהר- נושאי המשרה שעליהם החוק מטיל את האחריות הם נושאי משרה בכירים וזוטרים בתאגיד כאחד.

יצויין כי החקיקה הנ"ל היא קצה המזלג וישנם חוקים נוספים המטילים אחריות אישית על נושא משרה בתאגי, ראה גם סעיף 15 לחוק שכר מינימום, סעיף 16 לחוק שיוויון זכויות בעבודה, סעיף 221 לפקודת הבטיחות בעבודה, סעיף 253 לחוק התכנון והבנייה ועוד.

בע"פ 137/79 נפסק כי "האורגן המבצע נושא תמיד באחריות, וכי העובדה שהשתמש בחברה כמכשיר לא תעמוד לו כהגנה בפני התביעה".

זאת ועוד, ברע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל נפסק:

"בצד האחריות האישית של התאגיד בפלילים, קיימת האחריות האישית של בני אדם הפועלים בתאגיד. אחריות אישית זו של בני אדם הפועלים בתאגיד עומדת על רגליה שלה. אחריות אישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד. עצם העובדה, שפלוני פועל כאורגן של תאגיד, אינה משחררת אותו מאחריות פלילית לה היה נתון לולא פעל כאורגן".

"ההוראות המיוחדות בעניין אחריות נושא משרה אינן מעניקות חסינות לנושא המשרה. נהפוך הוא: הן מרחיבות את אחריותו ומטילות עליו אחריות גם במקום שלולא הוראות אלה הוא לא היה אחראי אישית בפלילים. נמצא כי עבירות של נושאי משרה הן מקור עצמאי לאחריותו הפלילית האישת של נושא המשרה.

ולסיום,

"נושא משרה המוכיח כי לא הוא ביצע את העבירה (לא באשר ליסוד העובדתי ולא באשר ליסוד הנפשי) שבגינה נמצא התאגיד אחראי, אינו משתחרר מאחריותו. עצם ביצוע אותה עבירה הוא תנאי מספק לאחריות נושא המשרה, אלא אם כן הוכח, כי לא היה מודע לביצוע של אותה עבירה או לא התרשל באפשרו את ביצועה".